היועץ המשפטי לרשות שדות התעופה נ' סלע חב' למוצרי בטון בע"מ

פסק דין

תיאור הדברים העיקרי, הן העובדתי וכמסתבר, גם המשפטי, ניתן עוד בהחלטתי הקודמת מיום 4.1.07, במסגרתה נדחו בקשות הסף של הנתבעת, למעט מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה.

וכך היה תיאור הדברים, שלא השתנה גם לאחר שלב שמיעת הראיות בתיק:

"...הנתבעת (להלן: "סלע") סיפקה מוצרים מתוצרתה לתובעת, רשות שדות התעופה (להלן: "רש"ת") כפי התחייבותה שלפי החוזה נספח א' לכתב התביעה אשר הוגש על ידי רש"ת ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "החוזה").

בהמשך להתקשרות הצדדים בחוזה וליחסיהם על פיו, הגישה סלע תביעה כספית נגד רש"ת בהליכים קודמים, וזכתה לפסק דין לטובתה לפיו חויבה רש"ת לשלם לסלע סכומי כסף המסתכמים ביום 5.6.05 לסכום של -.332,034 ₪ כפי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת ינון בתיק אז' 41389/01 בבית משפט זה, נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "פסק הדין") וכמפורט בקבלה שנמסרה לרש"ת על ידי ב"כ סלע על הכספים שהועברו לו כתשלום על פי פסק הדין, נספח ד' לכתב התביעה (להלן: "הקבלה").

פסק הדין ניתן ביום 14.4.05 ובטרם התקבל אצל רש"ת, נמסר לידיה ביום 18.4.05 צו עיקול שהוטל על נכסי סלע המצויים בידי רש"ת, על ידי ראש ההוצל"פ בקריות- חיפה (להלן: "צו העיקול"); רש"ת לא פעלה על פי צו העיקול "...עקב אי הבנה שחלה במחלקות השונות" שלה (כך כדברי רש"ת בסעיף 6 לכתב התביעה) ושילמה לסלע את כל המגיע לה על פי פסק הדין, כפי שצוין לעיל ועל פי המפורט בקבלה.

הזוכה על פי צו העיקול חברת א.כ.ס סטייל בילדינג בע"מ (להלן: "א.כ.ס") נקטה הליכים נגד רש"ת על פי סעיפים 47 ו 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 ובהחלטה שניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל, חויבה רש"ת לשלם לא.כ.ס את הסכומים שבגינם ניתן צו העיקול על כספי סלע לטובת א.כ.ס ואשר לא הועברו כאמור על ידי רש"ת לא.כ.ס ולרבות סכומי הוצאות שונות, ובסה"כ סכום של 99,705.75 ₪, כפי החלטת ראש ההוצל"פ בקריות – חיפה והקבלות והשיקים שצורפו לכתב התביעה כספחים ה' ו ו' (להלן: "החלטות ראש ההוצל"פ" ו "סכום התביעה" בהתאמה).

מכאן שעל פי התביעה הנ"ל, זוכתה סלע על ידי התובעת בסכום התביעה פעמיים: פעם אחת בגדר התשלום שלפי הקבלה ופעם אחרת לפי החלטת ראש ההוצל"פ ומכאן התביעה להחזר כספי סכום התביעה בעילה שמקורה בדיני "עשיית עושר ולא במשפט", לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשכ"ט – 1969 (להלן: "סעיף 1")...".

עוד קבעתי באותה החלטה כי " ...לרש"ת עילת תביעה לפי סעיף 1 היות ובתשלום החוב האמור קבלה סלע נכס מר.ש.ת, כפי המפורט בסעיף 1 [ ראה גם סעיף 4 לחוק הנ"ל וכן פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", מה' 2 כרך א', עמ' 271 – 275, פסקאות 10.8 - 10.10 ]..."

גם בעניין זה לא חל שינוי בעמדתי, למעט בעניינו של סעיף 4 לחוק הנ"ל, שנראה לי כי אינו רלבנטי לעובדות נשוא התובענה שבכאן אולם אין לעניין זה משמעות מעשית.

הגנת הנתבעת בנויה משני נדבכים; האחד, הטענה כי למרות האמור בסעיף 1, אין לתובעת עילת תביעה משום שאין דין השבה חל מקום שבו נעשה התשלום שאותו מבקשים להשיב באופן רצוני [ ואולי גם בתנאי שהתשלום בא לסלק תביעה כנה ]; במקרה זה המדובר, כמובן, באותו חלק התשלום שהיה אמור להיות משולם לא.כ.ס לפי צו העיקול ושולם לנתבעת; בכך נסמכת הנתבעת על פסק הדין ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' בע"מ נ. הרולד איסטווד ואח', פד"י כג'1 עמ' 604 בעמ' 614 [ להלן: "פסק איסטווד" ]

הנדבך השני הוא טענות לרשלנות רש"ת בתשלום כספי העיקול לא.כ.ס ונזקים שנגרמו כביכול לנתבעת כתוצאה מכך [ סעיף 6 לסיכומי טענות הנתבעת ].

לא מצאתי הגנה ראויה בשני קווי הגנה אלה.

"פסק איסטווד" אכן יכול לשמש נקודת מוצא לדיון בנושא ההשבה, נושא אשר המלומדים הנכבדים, ואולי גם בית המשפט העליון, הצליחו, בכל הכבוד הראוי לסבך שלא לצורך.

למה דברי מכוונים: אין לדעתי ספק שהנתבעת קבלה מרש"ת כספים שלא על פי זכות שבדין שכן בעת שקבלה אותם [ אותו חלק מהסכום שלפי פסק הדין היה מעוקל ], היו אותם כספים מעוקלים לטובת א.כ.ס ולא הייתה לנתבעת זכות לקבלם מידי רש"ת, למרות קביעת פסק הדין אשר זיכה אותה בתשלומם.

יחד אם זאת, בהנחה, אשר אינה מקובלת עלי כפי שיובהר להלן, כי התשלום היה "תשלום רצוני" נראה לכאורה, לפי "פסק איסטווד" כי אין לו דין השבה.

ספק רב בעיני אם הדבר נכון לפי הדין; יאמר, לא ברורה לי הגיונה של הקביעה השוללת זכות השבה של כספים ששולמו למי שלא מגיעים לו הכספים ממי אשר בהעדר השבה יישא בנזק כספי על לא עוול בכפו אפילו היה התשלום "רצוני".

אניח להגיון ואפנה לחוק; המעיין בסעיף 1, לא יגלה כל הוראה הנוגעת למצבו הנפשי של המשלם, כתנאי להשבה, שכולה נסמכת על כך שהמקבל את התשלום קבל אותו ללא זכות /שבדין ותו לא.

ואכן, המלומד פרידמן, בספרו הנ"ל מסכים כי אין החוק דורש פגם ברצון המשלם כתנאי להשבה [ ראה כרך ב' פיסקה 19.5 עמ' 627 ופיסקה 24.2 עמ' 809 ו 810 ].

למרות זאת, ממשיך הוא להחזיק בדעה שלא די בקבלת הערך ללא זכות שבדין על מנת שיהיה לו דין החזר, אם התשלום או נתינת הערך נעשתה כפועלה רצונית של המשלם; סתם המלומד פרידמן ולא הסביר מדוע וכיצד מוסף תנאי זה לסעיף 1 שאינו כולל אותו [ פסק הדין הנזכר על ידיו כאסמכתא לעניין זה, בהערת שולים 7 בעמ' 810 שם, אינו דן כלל בעניין זה, בכל הכבוד; אם ניתן להסיק ממנו דבר, הרי שניתן להסיק ממנו דווקא מסקנה הפוכה ].